מה זה אופנה?

מה זה אומר להיות מעצב אופנה?
 
עיצוב זה ה-א' ב' באופנה, אבל מצד שני, מעצב אופנה מעצב לקהל לקוחות ולא לתערוכה במוזיאון.  איפה פוגש היצירתי את הפרקטי? המתח היומיומי הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי כמעצב אופנה והחיים והיצירה שלי הם לא פחות מטנגו בלתי פוסק של היזם הפרקטי עם המעצב היצירתי וכמו בכל ריקוד ארוך וטוב, פעם זה מוביל, ופעם האחר.
 
תמיד הייתי קצת עוף מוזר בתוך עולם האופנה הישראלי (וגם בחיים, אבל זה כבר ענין לפוסט מסוג אחר לגמרי... ). הגעתי לעולם האופנה כסוג של יזם ולא מתוך עולם האופנה שמורכב ממעצבים שלא כמוני, הגיעו אל תוך העולם הזה מלימודי אופנה. אופנה הייתה מבחינתי עוד סוג של תחום בעיצוב, ונמשכתי אליה ואהבתי אותה כמו שנמשכתי אל תחומי עיצוב ואומנות אחרים. לא היה לי חלום להיות דווקא מעצב אופנה, למרות שמאז שהייתי ילד, היה ברור שרואה חשבון לא יצא ממני ;-). העבודה הראשונה שלי הייתה בקפה "פועה" ביפו ואחרי שנה היזם שבי התחיל להשמיע את קולו והדבר הנכון לעשות היה לנצל את ההכרות שיצרתי עם הספקים של פועה וכך נולד העסק הראשון שלי שהיה חנות יד שניה שמסודרת  בצורה של דירה. ה"אני מאמין" העיצובי שלי, התבטא ברצון שלי לסדר את החנות כמו דירה, ולייצר אווירה אינטימית שגורמת לכל לקוח להרגיש קודם כל בבית. במקרה ה"בית" הזה, גם מכר אופנה יד שניה, אבל הבגדים לא היו העיקר בה.
בהמשך, התגלגלה לידי הזדמנות עסקית לרכוש את בוטיק "המחתרת" המיתולוגי שהתמחה בביגוד יד שניה. יותר מאשר בחירה אופנתית, זאת הייתה החלטה עסקית נכונה. אבל כמו שכבר הבנתם, רואה חשבון אני לא, ואחרי שרכשתי את "המחתרת", ובעודי מוקף בבגדים, האומן היצירתי שבי התחיל לזקוף את ראשו ובין בגדי היד שניה שסביבי, התחלתי לראות בעיני רוחי עיצובים שהתגלגלו באופן הכי טבעי מהדמיון, לידיים ומשם לבד כשמה שהנחה אותי הוא הדמיון והיצירתיות בלבד.
 
בהמשך, כשנפרדתי מה"מחתרת" והתחלתי לעצב תחת השם "אסף פלג", התעורר שוב היזם העסקי הפרקטי שזרק לחלל שאלות הרות גורל של "מיהו אסף פלג", "מה הסגנון שלו", "מי הלקוחה שלו". פיתוח הסגנון שמזוהה עם המותג "אסף פלג" נעשה ביחד ובעיקר בזכות, הלקוחה של "אסף פלג".
איך אני ניגש לבגד?
למה אני בוחר בבד הזה, או בגזרה הזאת? אלה הן שאלות שמצאתי את עצמי מהרהר בהן הרבה לאחרונה ומה שהבנתי, שבאופן לא מודע, אני רוצה קודם כל, קצת לשנות את העולם. לעורר למחשבה ולשלב בין עולמות שנחשבים שונים ולא מחוברים. למשל שמלות ה"ריף", שבתהליך העיצוב שלהן לקחתי אומנות דו מימדית והטמעתי אותה בבד. וכך במחי חוט, הפכו הנשים שלובשות אותן לקאנבס במוזיאון וללא פחות מיצירת אומנות. 
בכלל תמיד אהבתי לערבב דברים. עוד בתחילת הדרך שלי, אהבתי בחירות לא שגרתיות ולעבוד עם מה שסביבי ולקחתי וילונות של סבתות, סדינים יד שניה ואפילו ריפודים של ספות, ומהם, התחלתי ליצור בגדים.
מהי ההצלחה שלי כמעצב?
כמו הרבה דברים אחרים, גם ההגדרה הפנימית שלי של מה נחשב ל"הצלחה" השתנתה עם השנים. הרבה מאוד שנים "הצלחה" מבחינתי הייתה להצליח לקלוע במדויק לצורך של הלקוחה. זאת הייתה הצלחה מבחינתי לא רק בהיבט הכלכלי שהתבטא בכמות המכירות של פריט מסוים, אלא התחושה שהצלחתי לדייק עד כדי כך לטעם ולצורך של הלקוחה.
אבל בתקופה האחרונה אני חוזר קצת למקורות האומנותיים והרצון להביא משהו שהוא קצת אחר נהיה חזק יותר. פתאום מה שמרגיש לי נכון יותר הוא דווקא להפתיע את הלקוחות שלי ואפילו לאתגר אותן קצת ולא פחות חשוב, לרגש אותן.
 
וזה מגיע עם פחד. הרבה פחד. מה אם הן יכעסו, לא ירכשו ומי אני בעצם לאתגר ככה?
 
אז להיות מעצב אופנה זה להיות הרבה דברים: זה להיות אומן, זה להיות יצרן, זה להיות קשוב ללקוחה אבל גם קשוב לאומן הפנימי, וזה בעיקר, לא להפסיק אף פעם לרקוד.
 
 
x

#{title}

#{text}

#{price}